קטע ב פרק ו

עוד דבוקת-הצנחנים הראשונה מרחפת לאט, כחופן-נוצות, ביו ארץ ושמים, הנמיך המטוס השני ופלט את קבוצתו של גדעון שנהב. הצנחנים עמדו צפופים ליד הפתח הפעור, לחוצים, בטן הודפת גב, גופיהם מתלכדים לכלל גוש מיוזע וסומר. כאשר הגיעה שעתו של גדעון חישק הנער את שיניו, אימץ את ברכיו וכמו נולד אל תוך האור השרבי זינק ונפל. זעקת-חדוה פראית, ממושכת, נקרעה מגרונו בו-ברגע. הוא נפל וראה את מחוזות-ילדותו מתרוממים אליו ונפל וראה את הגגות ואת הצמרות ונפל וחייך אליהם בעוית שלום, שלום לכולכם ונפל אל הכרמים ומשעולי-הבטון והסככות והצנורות הבוהקים ונפל בלב שמח. אף פעם בחייו לא טעם אהבה כה עזה ומסמררת-גב. כל שריריו נדרכו, וכמו מעיין של עינוגים פיכה בבטנו ובמעלה גבו עד ערפו עד שרשי שערותיו. כמשתגע זעק גדעון עוד ועוד מרוב אהבה, וצפרניו ננעצו בכפות-ידיו המאוגרפות כמעט עד זוב דם. אחר-כך נמתחו רצועות החופה והכו אותו בבתי-שחיו.

לפתו בכוח את מתניו. כהרף-עין חש כאילו יד לא-נראית מושכת אותו חזרה, למעלה, אל המטוס, אל לב השמים. הנפילה המתוקה התחלפה בערסול רך, אטי, כמו בעריסה או כמו צף בבריכת מים חמימים. פתאום הכתה בו בהלה עזה: איך יבחינו בי מלמטה. איך יוכלו לזהות את יחידם בתוך יער החופות הלבנות. איך יחבקו אותי ורק אותי מבין כולם במבטיהם הדואגים והאוהבים.

אמא ואבא והנערות היפות והילדים הקטנים וכולם. אסור לי להיבלע סתם ככה בין המון הצנחנים.

 

חשבו על משפט זה

הלא זה אני, ואותי הם אוהבים. יש, אותו רגע הבזיק בגדעון רעיון. הוא שילח את ידו אל כתפו ושיחרר במשיכת-פתיל את המצנח הרזרבי, המיועד רק למקרי-חירום. כאשר נפרשה עליו החופה השניה, הואטה תנועתו וכמו חדל כוח משיכת האדמה לפעול עליו נדמה היה שהנער שט יחידי אל לב היקום כמו שחף כמו עננה בודדת. אחרוני חבריו כבר נצמדו אל הרגבים והחלו לקפל את מצנחיהם. גדעון שנהב, הוא לבדו הוסיף לרחף כמכושף עוד ועוד ושתי חופות עצומות פרושות מעל לראשו. שיכור, מאושר, ספג את מאות המבטים הננעצים בו. בו לבדו, בו ביחידותו הזוהרת.

להאדיר ולרומם את המעמד הזה פרץ ממערב משב-רוח חזק, כמעט קריר, חצה לשנים את השרב, שיטה בשערות הצופים והסיט מעט מזרחה את גופו של אחרון הצונחים.

 

קטע זה מרגש במיוחד . הנפילה האין סופית של גדעון מול המחשבות העולות וגוברות בו , כל אלה מעוררים מחשבות והערצה לנער ששמר בלבו את תחושת הכשלון ורצון להוכיח לאביו שהוא לא סתם ילד . הכאב שעולה מדבריו חייב לעורר בנו ההורים מחשבות לגבי ילדנו .

 

קטע א 

"ומגיל שתים-עשרה והלאה היו נערות מכל המינים שוברות לו את לבו זו אחר זו. בכל עת היתה לו אהבה נכזבת והוא גם פירסם שירים עצובים ופארודיות אכזריות בעלון חברת-הילדים.

עלם שחרחר, רך, יפה באורח כמעט-נשי, החורש תמיד את שבילי הקיבוץ בשתיקה עקשנית. אינו מתבלט בעבודה. אינו מתבלט בחיי-החברה. מדבר לאט, וודאי גם חושב לאט. השירים שהוא מחבר נראו לשמשון סנטימנטליים ללא תקנה, והפארודיות ארסיות, בלי שום שאר-רוח. הכינוי "פינוקיו" הולם לו, אין להכחיש. והחיוכים התמידיים, הבלתי-נסבלים, שהוא פורש על שפתיו ושמשון רואה בהם העתק מדויק, מדכא, של חיוכי רעיה גרינשפן."

קטע זה מצא חן ריגש אותי במיוחד , בגלל הניגוד בין המראה החיצוני של גדעון לעומת יחס החברה כלפיו , כמו כן התייחסות האב לבנו מעורר  מחשבה רבה על יחסי הורים וילדים .

דרך הרוח  המטלה

בחרתי להציג דילמה אחת ושני קטעים שריגשו אותי .

הדילמה : מדוע אנשים מביאים ילדים לעולם ?

הקטעים : א- פרק ג '  תיאור הנער גדעון .

                 ב- פרק ו' תיאור "נפילתו " של גדעון מהמטוס .

 

הדילמה : מדוע אנשים מביאים ילדים לעולם .

1-       כדי לדון בדילמה זו ניתן לחזור לסיפור ולקרוא את הקטעים המודגשים בסיפור .

2-    ניתן לקרוא את המאמר " מדוע להביא ילדים לעולם "

3-    מאמר נוסף " מדוע להביא ילדים לעולם "

4-    ניתן להקשיב להרצאה של אלעד כהן  " ילדים זה שמחה , מדוע     מביאים ילדים לעולם "